<h1>ספר החינוך מצוה רכ"ח</h1>
<h2>דף ו.</h2>
שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתינו דרך אונס או דרך דחייה ורמאות כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמר להם לך ושוב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם, וזאת היא מדה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתינו השלימה ממנה והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב [ויקרא י"ט] לא תעשוק את רעך, כי המחזיק בממון מזולתו בזה העניין שאמרנו נקרא עושק. ובכלל עושק הוא גם כן כל שהוא חייב לחבירו ממון מעויין ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעויין והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו או כל צד רמאות נקרא עושק. ואף על פי שהעושק והגזילה והגניבה עניין אחד הוא עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כוונת שלשתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלשה דרכים אילו יחמסו בני אדם זה את זה פרטן הכתוב כולן והזהיר בכל אחד בפני עצמו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל [קי"א ע"א], רבא אמר איזהו עושק זהו גזל, ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. ופירוש עניין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין. האחד, שכל שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתינו ריחוק גדול הרבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד יש לנו תועלת נמצא ברבוי האזהרות והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה [מכות כ"ג ע"ב] שרצה המקום לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם מצוות, והכוונה להם באמרם מצוות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת כמו בכאן שהיה איפשר להזהירנו דרך כלל לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין, ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה, וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין כן נפרש הדבר, שאין לפרש חלילה שירצה האל לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ השם ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו לא לחייב, אבל יזרז אותם זירוז אחר זירוז למען ילמדו יקחו מוסר ויזכו בהתרחקם מן העבירה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת דבש וחלב. שורש המצוה ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחייב אותן. דיני המצוה בבבא קמא, ועיקרה בפרק תשיעי ובפרק עשירי. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו ועשק את חבירו עבר על לאו זה, והוא לאו הניתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה [ברכות ל"ב ע"א] שגדול כח בעלי תשובה. והרב הצרפתי כתב בחשבון המצות מכיון דאשכחן דאמר רבא דעושק וגזל הוא חד, לא נמנה לאו דעושק במניין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו, כלומר שלא נחזיק במחלוקת. ולדעתינו אנו אין כוונת רבא שימנו בשני לאוין אלא לעבור בגזל בשני לאוין, ובעושק גם כן, ומכיון שעניינן חלוק נמנה אותן בשני לאוין כמו הגזילה והגניבה, שאף על פי שעניין שניהן הוא שלא ניקח ממון מזולתינו אין ספק כי לשני לאוין הם נחשבין בתרי"ג מצות.
